קיימים הבדלים של ממש בין דיני החוזים האמריקאיים לבין דיני החוזים הישראליים, הן בשאלה מה נחשב לחוזה והן בעת משבר, בשאלה מה נחשב להפרת חוזה.

בכריתת הסכם שהצדדים לו מגיעים ממדינות שונות (כגון מארה"ב מצד אחד ומישראל מצד שני), יש לתת את הדעת ולהיזהר ממספר מכשולים הייחודיים להסכמים בינלאומיים, וזאת מעבר לזהירות המתחייבת מן המכשולים הקיימים ממילא בכל חוזה. להלן שתי דוגמאות עיקריות:

הראשונה היא ההיכרות עם החוק החולש על ההסכם. כדוגמא בולטת ביותר נצביע על דרישת התמורה כתנאי יסוד לחוזה: בעוד שהדין הישראלי אינו דורש תמורה לשם קיומו של חוזה תקף, הדין האנגלי והאמריקאי דורשים תמורה על מנת שחוזה יהיה תקף (לעיתים הדרישה תהיה לתמורה ממשית ולעיתים הדרישה תסתפק בתמורה סמלית). דוגמא נוספת שיש לתת לה את הדעת היא זהות הצדדים. בעוד שבישראל דין אחד לאדם הפרטי גם כאשר הוא בכובע של איש העסקים, בדין האמריקאי קיימת חקיקה מיוחדת לחוזים עסקיים, והיא חולשת על מגוון מצבים תוך שהיא קובעת כללים מיוחדים השונים מהכללים החלים על חוזה "רגיל".. לכן, אמריקאי הבא לכרות הסכם בישראל חייב להיות ער להבדל יסודי זה על מנת שיוכל לתאם ציפיות.

המכשול השני הוא כמובן מכשול התרבות, השפה והניואנסים. גם לדוברי השפה (עברית, או אנגלית או כל שפה אחרת שאיננה שפת אם) בצורה רהוטה, השפה המשפטית והמונחים שבה אינם תמיד מובנים. יתר על כן, מונחים משפטיים עלולים להיות מטעים אם נותנים להם משמעות מילולית רגילה, ולטמון בחובם משמעויות ייחודיות שמעבר לפירוש הרגיל והמתבקש. לפיכך מומלץ להיעזר בעורך דין הער למשמעויות של כל מונח, מכיר את המונחים המשפטיים כאשר הם מופיעים (בין אם במכוון ובין אם בטעות) ומבין את הסביבה המשפטית, שבה מתקיים ההסכם.

לקוחות משרדנו המתגוררים דרך קבע בחו"ל, ימצאו במשרדנו את הידע, הנסיון, השפה וההיכרות המשפטית והעסקית המתאימים לשם השגת התוצאות הטובות ביותר, בין אם בכריתת הסכם ובין אם בליטיגציה הנובעת מהסכם.